גישת פשפושים

קודם כל היינו סקפטיים, לא הבנו איך אפשר לזהות סימנים לפיפי. חברה שיתפה ולימדה אותנו על הגישה, זה היה נשמע לנו הזוי ומסקרן יחד. קראנו, למדנו וחקרנו אבל בתוך כל הטירוף של האריזות, קיפול הבית וההכנות למסע זה נשאר חלום.

 

בגיל ארבעה חודשים בתחילת המסע שלנו, אמה סבלה ממש מגזים, כשזיהינו שהיא מתאמצת לקקי היינו מרימים אותה כמו לשירותים כדי לעזור לה ותמיד זה נגמר בקקי גב ובאיזשהו שלב רבוס פשוט הוריד לה את החיתול הרים אותה בטבע וזה עבד היא עשתה קקי וזה הטריף אותנו - אנחנו התחלנו מקקי כי יש לזה סימנים בדרך כלל יותר מובהקים.

​

תינוקת בת ארבעה חודשים, לראות אותה ככה זה היה מרגש. יותר מרגש הייתה חווית ההצלחה שלנו בהקשבה אליה ולצרכים שלה ואמה היתה עם חיוך ענק. לא התחלנו ב 100% פשפושים, רחוקים מזה, אבל זה גרם לנו להיות יותר קשובים ועירניים לסימנים שלא זיהינו לפני שהכרנו את הגישה הזו. זה לא הכל או כלום, אפשר לשלב, ואפשר למצוא את הדרך שזה מתאים לנו. 

 

זה תהליך ארוך של למידה גם שלנו וגם שלה, לאורך זמן ממש רואים שהיא נותנת יותר סימנים כדי שנרים אותה להתפנות, וזה די קסום. מגיל ארבעה חודשים היא לא עושה קקי בחיתול, וקמה בלילה לפיפי ומתעוררת לפיפי בבוקר בדיוק כמונו המבוגרים שזה הדבר הראשון שאנחנו עושים בבוקר.

 

זה לא תמיד זה מתאפשר כשאנחנו בדרכים, במקומות הומים או סתם מפספסים. אבל בשביל הפעמים שכן, זה שווה את זה ושומר על האינסינקט המולד של שליטה בסוגרים. זה הפתיע גם אותנו וחשבנו שזה ישאר בגדר חלום. אבל בהתמדה ותהליך למידה אנחנו בדרך הנכונה. וכן יכול להיות שזה נשמע לכם הזוי (כמו שלנו היה נשמע בהתחלה)- לא הגיוני ושאנחנו שני משוגעים שהחום והלחות של טאיוואן שיבשו משהו. אבל זה עובד וגם מקל עלינו במסע שלנו.​​ בגיל 11 חודשים נפרדנו מהחיתול כל הטיפים, הכלים והתהליך שלנו מפורט כאן:

​

01

התחלה

​

למדנו שתינוקות נולדים עם אינסטינקט מולד שליטה בסוגרים וכשאנחנו שמים להם את החיתול אנחנו גורמים להם פשוט לזנוח את האינסטינקט הזה כי אין מענה מיידי לקקי ופיפי אז הם לומדים שאין צורך להתאפק, כמו שלמדנו סימנים של אמה לרעב, ככה למדנו סימנים גם לקקי ופיפי, זה לקח זמן ללמוד לזהות את הסימנים, במיוחד כי לא היינו מודעים לקיומם.

​

02

סימנים​

​​​

יש כל מיני גישות, יש כאלה שאומרים ללמד סימן מוסכם ויש כאלה שאומרים כל הפואנטה זה ללמוד את ההקשבה לבד. בעיניי זה לא סותר, במיוחד לא בהתחלה. אנחנו היינו מרימים אותה ועושים קול של מאמץ ותמיד אומרים גם את המילה בזמן הפעולה, קקי, כדי שהיא תלמד לקשר את זה אחד לשני. קקי הרבה פעמים מלווה עם סימני מאמץ והבעת פנים חודרת ובגלל זה היה לנו יותר קל להתחיל ככה. פיפי לעומת זאת לקח לנו הרבה יותר זמן ללמוד באיזשהו שלב אמה סימנה עם מן קול מונוטוני כזה כשהיא הייתה עושה זה הרבה ניסוי וטעיה הרבה סבלנות ואורך רוח זה הביא בסוף לחיזוק ההבנה וההקשבה שלנו אחת עם השניה ולאט לאט למדנו גם לזהות פיפי! הסימנים משתנים בין תינוק לתינוק וגם לאורך הדרך והגדילה של התינוק/ת. זה יכול להיות מבט חודר, קול מסויים וכו׳. לפעמים זה נשמע כאילו היא משחקת ואנחנו מפספסים ולפעמים זה נשמע כמו סימן ואנחנו מנסים לפשפש אבל זה היה קולות של משחק. גם אנחנו וגם היא לומדים כל הזמן, ההקשבה וההבנה ממש משתפרות.

זה דורש סבלנות, עד שהתינוק/ת שלנו ילמדו ויתחילו לתת לנו סימנים יותר ויותר ברורים.

זה דורש הכלה, גם פספוסים זה בסדר, זה לא אומר שהיא או אנחנו נכשלנו.

זה דורש הקשבה לתינוקת, גם ברגעים שלא תמיד נוחים אם זה ברכב, נסיעות וטיסות.​

​

03

פרקטיקה​

​

• עוגנים- זמנים מסויימים עם סיכוי גבוה לפשפוש לדוגמא: כשקמים משינה, אחרי פעילות ממושכת, אחרי האוכל

• מגיל ישיבה- סיר שיהיה נוח, ניסינו עם אמה כמה סירים עד שמצאנו משהו שמתאים לה, סיר מתקפל שמתאים גם לטיולים שלנו, נפתח גם לישבנון ומתאים למגוון גילאים. תמצאו במוצרים שימושיים לטיול שלנו.

• ספר / משחק שאפשר לתת תוך כדי ויעזור לשבת ולהתרכז בנחת.

• תחתוני מעבר שיש להם קצת ספיגה, אנחנו משתמשות בהם בעיקר שאנחנו הולכות למקומות שאני יודעת שיהיה מורכב להתנהל בהם עם פספוס, הם לא סופגים הכל, אני עדיין אראה את הפיפי, אבל הם נותנים איזשהו מענה ראשוני, אנחנו משתמשות בזה גם לנסיעות ארוכות, כי לא תמיד אפשר מיד לעצור בצד. תמצאו במוצרים שימושיים לטיול שלנו.​

​

04

פרידה מהחיתול​

 

בגיל 11 חודשים נפרדנו מהחיתול! אמה בלי חיתול מגיל 11 חודשים! כשהצלחנו לפשפש גם את רוב הפיפי, החלטנו להוריד את החיתול לגמרי, קנינו סיר ובהתחלה חווינו מרד רציני, ממש חוסר שיתוף פעולה מוחלט, זה גרם גם הרבה תסכול מצידי בעיקר על הפיספוסים, הייתה לי ממש תחושת כישלון, כל כך רציתי שנצליח שהייתי בלחץ מזה כל הזמן, ואחרי הרבה מאוד מחשבות והתייעצות גם עם חברה שמפשפשת הבנתי שהמרד מאוד אופייני לסביבות גיל שנה, שהסוד הוא להתמיד שאני צריכה לשחרר, כי זה שלה, לפני שזה שלי. המשכנו להאמין בדרך וזה לקח עוד שלושה שבועות בערך ואמה חזרה לשתף פעולה

​

05

בנימה אישית​

​

יש ימים עם יותר הצלחות ויש כאלה עם המון פספוסים, ואני רוצה להדגיש את המילה פספוס ולא ברח לה, כי ברוב המוחלט של הפעמים לא בורח לה, היא לגמרי שולטת בזה, היא יודעת בדיוק מתי היא עושה את הפיפי, היכולת שה להתאפק מוגבלת עדיין, ובדרך כלל מי שמפספס, זה אנחנו מפספסים את הסימנים שלה. 

 

פשפושים זה תהליך וזו דרך שבחרנו בה, דרך שמצריכה מאיתנו המון הקשבה כהורים, והיו לנו מלא פספוסים, אבל ממש חשוב לי לשים דגש על ההקשבה והחיבור שנוצרו בינינו לבין אמה ועל תהליך למידה משותף, ״אנחנו לומדות ביחד״, זה משפט שאני כל הזמן משתמשת בו, וחשוב לי ליצור אצלה חוויה חיובית והצלחה ושהיא תרגיש ביטחון והקשבה גם כשיש פספוס. אז הסיבה המרכזית שבחרנו לפשפש, שזה נותן לנו עוד מימד של העמקת הקשר האישי עם אמה ותחושה מחזקת שאנחנו מבינות אחת את השנייה, ובנוסף זה שומר על העור שלה, אין לה תפרחות, אנחנו לא משתמשים במשחות וגם לא במגבונים, ועל הדרך שומרים על הסביבה. 

​

היום עם מיה, תינוקת שניה, אני מרגישה שצברתי המון כלים לאורך הדרך עם אמה, המודעות שלי לגישה היא ממש מתחילת הדרך, כך שבגיל חודשיים אנחנו מצליחים לזהות חוסר נוחות גם של פיפי וזה מדהים בכל פעם מחדש. גם עם מיה אנחנו חווים פספוסים חשוב לי להדגיש שזה לא עולם ורוד, והתהליך עם מיה מאוד שונה מאמה למרות שבאנו עם יותר כלים ונסיון דווקא יש לנו יותר פספוסים, כל ילד/ה שונים וזה בסדר, אבל ההקשבה משמעותית והסיפוק היא מצליחה להגיד לנו מה הצרכים שלה, אנחנו מבינים ויכולים לעזור לה, שווה הכל. זה נכון בגיל חודשיים עם פשפושים וזה יהיה נכון גם בגיל 10 עם צרכים אחרים, זה הקשר שעל בסיסו מונחת הגישה והוא חשוב כל כך.