משברים בטיול עם תינוק/ת

​​​​מזוג למשפחה​

אחרי עשרות טיולים וטיסות משותפות כזוג, כבשנו פסגות וצעדנו עשרות קילומטרים, בין הרים ופסגות, בקור מקפיא עם גשם שוטף ובשרב גדול, סיגלנו לעצמנו קצב גבוה והספקים מרובים. כשאמה נולדה ידענו שדברים ישתנו שהקצב יהיה אחר​​​​. ידענו בתיאוריה אבל לא הבנו את זה באמת. ביום אחד עם מזג אוויר מושלם לטיול ביפן מתחנו את הגבול. מתחנו אותו יותר מידיי, נסענו מסביב להר פוג׳י ההר הכי יפה ומפורסם ביפן, ולא ויתרנו על אף תצפית בדרך ובכל עצירה הורדנו את אמה יחד איתנו, לפעמים זה העיר אותה מהשינה והיא הייתה מחוייכת וחיונית בכל העצירות אז הרשנו לעצמנו לעשות את זה שוב ושוב ושוב. כשהשמש שקעה אמה בכתה בכי קורע לב, שהיה כמו מנורת אזהרה. שימו לב. תזכורת. אנחנו משפחה. ואני בוכה יחד איתה ועם דמעות בעיניים אומרת לרבוס היום הגזמנו. באותה נשימה גם אמרתי שאני אוהבת את זה שאנחנו לא יצרנו סדר עולמי חדש. כשהיו אומרים לנו תעשו כל מה שאתם רוצים לפני שיש לכם ילדים כי אחר כך כבר אי אפשר זה צרם לי מאוד כי הייתי בטוחה שאפשר אחרת. היום הזה ביפן חקוק לי בזיכרון, כאבן דרך, שבה למדנו שיש גבול דק מאוד באיזון בין להיות נאמנים לדרך שבה אנחנו אוהבים ורוצים לטייל לבין מענה על הצרכים של אמה, שמשתנים כל הזמן בהתאם לגיל. זה משהו שאנחנו לומדים כל הזמן. אמה לימדה אותנו להוריד הילוך, להנות יותר מהכאן ועכשיו, להיות נוכחים, להכיר מקומות ומקומיים בצורה שעד עכשיו לא ידענו. למדנו להנות מהדרך עצמה. מתוך החוויות והנסיון שלנו כתבנו 5 טיפים לתכנון טיול עם תינוק/ת שהיינו שמחים לקבל בעצמנו לפני שיצאנו לדרך.

​​

קפיצות גדילה​

כל כמה זמן אנחנו חווים קפיצת גדילה או בשם השני שאנחנו אוהבים יותר ״עדכון גירסה״, זה מתבטא בימים קשים של חוסר אונים, כל מה שידענו או עשינו עד עכשיו מפסיק לעבוד וכבר לא רלוונטי. אמה קצרה יותר, חסרת שקט, פחות חייכנית ולא רוצה להיות אצל אנשים אחרים אלא רק אצלנו. ההנקות הופכות קשות ומתישות כמו מלחמה שאמה תאכל, ההרדמות ארוכות ומעייפות ואנחנו בחוסר אונים מוחלט. איך אנחנו עוזרים ומה אנחנו יכולים לעשות שיעזור לעבור את הימים האלו שנראים נצח.
בדרך כלל העדכוני גירסה לוקחים כמה ימים מתישים ומעייפים אבל לאחר מכן ביום שזה עובר פתאום אמה חוזרת לעצמה, לחיוכים, ל״חנדלכים״ עם אנשים זרים וגם לדברים חדשים שלא עשתה לפני.

בגיל 4 חודשים ביפן אחרי קפיצת גדילה שתפסה אותנו לא מוכנים זה הפך לגלגולים בלי סוף. ב-5 חודשים בטאיוואן אמה התחילה לעשות תנועות של תולעת, וב-6 חודשים בדרום קוריאה התחלנו טעימות והתחילה תנועות של זחילה, ב-7 חודשים בהוקאידו התחילה להתקדם על 6. במשברים ובקפיצות הגדילה אנחנו לומדים שוב לקחת נשימה, להיות סבלניים, להכיל. זה לא תמיד פשוט ולא תמיד ״תופס״ אותנו בזמן ״מתאים״. אם זה במעבר בין מקומות או בין מדינות אבל חשוב לזכור שזה עדכון גרסה זמני לקראת השדרוג הבא. לפעמים לכל אחד מאיתנו דברים שונים קלים/ קשים יותר, לדוגמא, היו כמה שבועות שהצלחתי להרדים אותה במיטה שלה ועכשיו היא לא מוכנה, ולרבוס יותר קל להרדים אותה בידיים, אז הוא עושה את זה יותר. כל הזמן מנסים דברים שונים כי הכל כל כך דינאמי. ברגע שהמשברים האלו עוברים ואמה מתקדמת אנחנו מתמלאים אנרגיה חדשה, מסתכלים עליה ומתקשים להאמין שהיצור הקטן הזה הוא חצי מכל אחד מאיתנו.​​

​​​

משברי הנקה​

ההנקות הפכו להיות ממש קשות, אני יודעת שהיא רעבה אבל היא לא מוכנה להתחבר, זה מתסכל מאוד, כל פעם אני חושבת שעברנו משוכה קשה ואחריה הכל יהיה פשוט, אבל הנקה זה מאמץ מתמשך, זה לא שזה מצליח פעם אחת וזה לנצח. בדיוק כמו שכל שבוע של אמה בטיול נראה שונה ודורש מאיתנו התאמות מחדש. אנחנו חושבים שהקושי נובע מזה שאנחנו כל הזמן בתנועה, שאין לה מקום קבוע ומוכר, אפילו ריח מסויים של בית אלא כל הזמן משתנה לפי המקומות שמכבסים בהם, האוכל שאני אוכלת משתנה אז גם הטעם של החלב משתנה ואין סדר יום קבוע. ההנקות הפכו להיות מסע שכנועים ארוך, לפעמים שעה וחצי שכוללת בכי ותסכול גם שלי וגם שלה. רבוס סבלני ועוזר מתי ואיך שרק אפשר. מנסים לנשום עמוק ולהכיל את זה. מניקה אותה בשכיבה, בעמידה, בישיבה, בריקוד, במקלחת, מנסה הכל. לפעמים משהו אחד עובד ואז מפסיק ולפעמים אחר. למדנו בעיקר שהכל דינאמי. מה שעבד היום לאו דווקא יעבוד מחר. המשכנו בכל מה שעשינו עד עכשיו, לתת לה את הזמן וזה כנראה פשוט יעבור. כשלא הייתה ברירה שילבנו שאיבה ורבוס האכיל אותה מבקבוק, עשינו פחות מעברים בין מקומות, הורדנו קצב ולאט לאט אמה הצליחה לחזור להתחבר בקלות. אנחנו מדברים על זה המון, לרוב עם דמעות אבל מזכירים אחד לשניה לנשום ושאנחנו אמיצים. מאז זה קרה עוד פעמיים. כשזה קורה זה כל פעם מתסכל מחדש, אבל גם מחזק את הקשר בנינו. ממש עזר לנו לעשות סקין טו סקין, במנשא או פשוט במיטה. לקחנו איתנו משאבה של ביאמבה קומפקטית ניידת ואלחוטית וממש הייתה גלגל הצלה במשברי ההנקה שחווינו. כשנתנו בקבוק תמיד רבוס זה שנתן כדי לא לבלבל אותה. באותם רגעים קשים אני מזכירה לעצמי את השבוע ההוא, הראשון כשהיא רק נולדה, כמה קשה ומורכב הוא היה ונזכרת שאנחנו מסוגלות ללמוד ולגדול מזה.

​​​