לפני שנה הרגשתי מבולבלת

סיימתי תואר בעיצוב תכשיטים, מכרתי תכשיטים, עבדתי בתיאום הפקה בפרסומות ובמקביל פיתחתי מיזם. הפכתי מעוסק פטור למורשה, היה לי לוז צפוף מאוד, זוגיות חזקה, נכנסתי להריון, ועדיין משהו הרגיש לא מדוייק. לא ראיתי מה הצלחתי, הייתי מבולבלת ומרב מחשבות בלתי פוסקות הרגשתי שאני חייבת לעשות תהליך התפתחות אישית כדי לברר עם עצמי כמה דברים.

ככה הגעתי לקורס קפיצה לעומק של רמי דבורה, @ramidvora שלושה ימים של ״פירוק והרכבה מחדש״ שלושה ימים שהשאלה הכי גדולה שהגעתי איתה הייתה ״מה אני רוצה?״ והרמתי את היד, ולקחתי את המקרופון, ושיתפתי, הרי בשביל זה באתי. שיתפתי בבלבול, את כל מה שיש, ושעדיין מרגיש חסר. ורמי הסתכל לי בעיניים ואמר לי ״מה את רוצה?״ המשכתי להתפלפל והוא אמר לי ״אנחנו יכולים להמשיך להימרח אבל אם את רוצה שנתקדם פשוט תגידי מה את רוצה״

״אני רוצה לטייל״ זהו זה יצא ממני

״למה?״

מונולוג על כמה רבוס ואני אוהבים לטייל, ושהיינו כבר ב 40 מדינות

״ממה את בורחת?״

בום. כאפה. מה. בורחת. מי. בורחת. אני? בורחת? ושניה לפני שחסמתי את עצמי בכל מגננה אפשרית לקחתי נשימה עמוקה, הרי בשביל זה באת לפה, אל תשללי קודם תקשיבי. ועניתי: תראה אני מוכנה לחשוב על זה אבל אני לא חושבת שאני בורחת..

״אוקי אז 10 פעמים מתוך ה 40 באמת רק טסת לחופש ולנוח, וכל השאר ברחת.״

אני: בהלם

״מה יש שם שאין פה?״

שלווה

מאותו הרגע בלאק אווט, טלטלה רגשית, לא זוכרת ממש את המשך השיחה, רק זוכרת שזאת הייתה כאפה. חזקה. מצלצלת. מעולם לא חיברתי את האהבה לטיולים ולטיסות עם בריחה וזה ערער אותי מאוד.

סיימנו את היום בכתיבה אינטואיטיבית (לכתוב מלא בלי הפסקה) תוך כדי הכתיבה הבנתי שכל פעם שטסתי לטיול של כמה חודשים זה היה בנקודת זמן שלא הייתי מרוצה ממה שיש לי כרגע ואחרי שחזרתי התחלתי להתעסק בדברים חדשים.

דפוס של אני לא מרוצה> טיסה> שינוי

מעניין.

ההבנה הבאה שלי בקורס הייתה שהמניע שלי לכל הבחירות שעשיתי בשנה האחרונה הוא ״לא מספיק״ שום דבר לא מספיק טוב בעיניי. יש לי תואר אבל זה לא מספיק, הפכתי לעוסק פטור אבל זה לא מספיק, הפכתי לעוסק מורשה אבל זה לא מספיק, אני ארים מיזם! האם זה יספק אותי? אני רוצה את זה? או שאני רוצה להוכיח לעצמי ולעולם שאני מסוגלת לעשות את זה? מה אני רוצה? מה עושה אותי מאושרת? ולמה אני במרדף להוכיח לעצמי שאני טובה? הגעתי לקורס מותשת נפשית, זה מאוד מעייף להיות בעשייה מקסימלית ועדיין ללכת לישון בלילה בתחושה של אכזבה, שכל מה שאני עושה זה לא מספיק.

הרגשתי שמצאתי את המנגנון הגנה שתוקע אותי מחשבתית. אני טובה. כמו שאני. ואני מחליטה שהמנגנון הזה לא ימשיך לנהל אותי ואת ההחלטות שלי. בחיי שככה. כהחלטה.

ועדיין הייתי מוטרדת מהבריחה.

בסוף הסדנא דיברתי שוב עם רמי, סיפרתי לו את התהליך המחשבתי, ואת ההבנות שלי, ושאני עדיין מוטרדת מהמילה בריחה.

״את רוצה לטוס, תטוסי, זה לא העניין״

חזרתי לנשום

״פשוט תביני שאת יצרת קשר בראש שלך- חיווט, אם אני לא מרוצה מאיפה שאני נמצאת אני טסה וזה מאפשר לי שינוי. את החיווט הזה תפרקי ותדעי שאת יכולה לעשות את אותו הדבר גם בארץ, בכל מקום שתבחרי, שתדעי שאת לא חייבת לטוס ‘לשם׳ כדי לעשות שינוי פה.

יצאתי מהקורס עם המון חומר למחשבה, על עצמי, על החיים, על התפיסה.

לא יצאתי עם תשובות ברורות. אבל יצאתי עם הבנה ברורה, שאני כבר לא זקוקה לתשובות ברורות. כי אני יכולה לסמוך על עצמי. על השיקול דעת שלי בכל רגע נתון. זה בסדר לא לדעת בדיוק מה אני רוצה, זה בסדר להיות בניסוי ותהייה, זה בסדר להגיד אני לא יודעת. ולהיות שלמה, וללמוד להסתכל גם על ההצלחות.

רבוס הגיע לאסוף אותי בסוף השלושה ימים, התחבקנו ובכיתי, הייתי צריכה לפרוק קצת דמעות, לא דמעות של עצב, אלא של סערת רגשות.

.

לטוס לטייל עם התינוקת שלנו היה חלום ישן שהעלנו כשהיינו רואים משפחות אחרות מטרקות עם ילדים על הגב. ונוצרה תחושה של הזדמנות, לא של בריחה. אולי הטיולים זה הדבר עצמו, אולי זו באמת התשובה לשאלה מה אני רוצה?

אולי זה היעוד ואולי זה חלק בדרך שלי אליו, אנחנו מקבלים כל כך הרבה תמיכה ופרגון, והורים שאשכרה כותבים לנו שבזכותנו הם סגרו את החופשה הראשונה שלהם עם הבייבי

אנחנו עושים את זה עם תשוקה והנאה

גדולה גם כשזה דורש הרבה הקרבה.

אלה החיים שלי. מה שקורה כאן ועכשיו